החשש לתפוס מקום. הפחד להיות במלואך. להרגיש לרוב שצריך להצטמצם פנימה. להרגיש קטן, להרגיש כמעט לא קיימת.
לנשום נשימות קטנות, כמו אין לך זכות קיום. כאילו לך אסור לנשום נשימות גדולות ומלאות. כאילו אם תהייה זקוף ותאמר את דברייך, תפגע במישהו אחר. כאילו אם תתפסי מקום זה עלול להיות על חשבונו של מישהו אחר.
כל המערכת הפנימית התארגנה כך, מערכת האמנות והתפיסות-מערכת העצבים-השרירים והנשימה-והעולם הרגשי. כי כנראה שלא היתה ברירה.
אבל יש בתוכך עמוק בפנים החלק שיודע איך זה להיות, במלואך. זה תמיד ימצא שם ותמיד היה. זה שהחיים והיחסים והכאב והאכזבות איימו להכחיד. אבל לא. זה החלק הקטן בתוכך שמחזיק את התקווה.
מעניין איפה הוא מורגש אצלך?
קחו רגע להיזכר בו, זה נעים להיזכר, להכיר בו שוב, לקבל אישור על קיומו. אולי אפילו רק זה בתור התחלה, יאפשר שאיפה עמוקה וטובה. 🗣🙏🏻 יש לכולנו הזכות להתבטא, להרגיש חופשיים בגופנו עם גופנו, הזכות לנשום בלי פחד. הזכות להיות. הזכות להרגיש ולחוש. לתפוס נפח בעולם, לנשום את מלא האוויר שאנו זקוקים לו, ליהנות מהנשימה מההיות, זו זכות בסיסית.